לפני למעלה מעשר שנים קיבלה הכנסת את חוק חובת המכרזים, התשנ"ב 1992 אשר נכנס לתוקף כשנתיים לאחר מכן. ציון עשור לתחילת יישומו של חוק חובת המכרזים בשטח, הוא עילה נאותה להערכה מחודשת ועריכת דו"ח רווח והפסד של החוק.
הוראות החוק חלות כיום על המדינה, על חברות ממשלתיות, על קופות החולים ועל רשויות וגופים ציבוריים, ממשלתיים ועי רוני ים נוספים. החוק עוסק בעיקר בעקרונות ובקווים המנחים, כאשר פרטי היישום של אלה מצויים בתקנות אשר הותקנו מכוח החוק בשנת 1993 ובשנים שלאחר מכן. סעיף 2 לחוק קובע את הרעיון המרכזי לפיו לא יתקשרו הגופים האמורים "בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו". החוק אומנם חל גם על מכירות אותן מבצעים הגופים הכפופים לו, אולם רשימה זו תתמקד בעסקות רכש בכלל, ובמכרזים לביצוע פרוייקטים בתחום המחשוב וההיי טק בפרט.
היעדים העיקריים של החוק מצויים בשלושה מישורים: ראשית, השגת חיסכון כספי למדינה ולגופים הרוכשים הנוספים, זאת מתוך הנחה כי הגברת התחרות תגרום בהכרח להוזלת מחירים. שנית, מתן הזדמנות שווה לכל המציעים הפוטנציאליים בתחום נשוא המכרז להגיש הצעות. ושלישית, הגברת הפיקוח, הבקרה והשקיפות של תהליכי הרכש במגמה לצמצם את מרווח האפשרויות למעשי שחיתות.
ב-15 השנים האחרונות חל שינוי דרמטי נוסף בתחום המכרזים, והוא העברה הדרגתית של הסמכות לדון בענייני המכרזים מהערכאה העליונה - בג"צ, לערכאות אחרות. תחילת התהליך בהעברה יזומה של בג"צ באמצעות החלטותיו ותקדימיו לבתי המשפט הרגילים (מחוזי ואף שלום), וסיומו בחקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס 2000. כיום הרוב המכריע של המחלוקות בנושא מכרזים נדון בפני שופטים מחוזיים ספציפיים אשר הוסמכו לכך והמכהנים בבתי משפט מנהליים המצויים במסגרת בתי המשפט המחוזיים. ועדיין, עניינים בעלי חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדים, יכולים בתנאים מסוימים להיות מובאים להכרעת בג"צ. חידוש נוסף אשר נכלל בחוק זה הוא קביעה מפורשת של אפשרות לתביעת פיצויים שעילתם במכרז לא תקין.
אין ספק כי יישום חוק חובת המכרזים אכן תורם בכל שלושת היעדים שהוזכרו לעיל, דהיינו, בתחום השקיפות וצמצום אפשרויות השחיתות, בתחום שוויון ההזדמנויות וביסוס זכות חופש העיסוק, ובתחום הורדת המחירים של הטובין והשירותים הנרכשים בדרך של מכרז.
ואולם יחד עם היתרונות, נלוות ליישום החוק גם תוצאות הרבה פחות רצויות כאשר העיקריות שבהן: מחד, ייקור תהליך הרכש, סרבולו והתמשכותו, וזאת הן מבחינת הרוכש עליו להשקיע משאבים רבים בהכנת מכרזי המכרז וניהולו, והן מצד המציעים עליהם להשקיע משאבים רבים בהכנת הצעותיהם (כאשר לפחות מנקודת מבטם של המציעים שלא זכו, מדובר בהשקעה אשר יורדת לטמיון). ומאידך, ריבוי משמעותי במספר ההתכתשויות המשפטיות אשר בצד עלותן הגבוהה לכל המעורבים, גורמות לדחיות, הקפאות ולעתים אף ביטולים של פרויקטים, חלקם דחופים ובעלי חשיבות לאומית. המציאות הבלתי בריאה בעליל היא שדווקא מקרה בו אין ערעור כלשהו בבתי המשפט המנהליים על תוצאות המכרז - הוא היוצא דופן. כמעט כל ועדת מכרזים מוצאת עצמה לא אחת בדיונים משפטיים כאלה או אחרים. ייאמר כי '"מכת" ריבוי הפניות לערכאות החלה כבר בתקופה בה כל הדיונים בנושא המכרזים נערכו בפני שופטי בית המשפט העליון ביושבו כבג"צ, ואולם היא קבלה תאוצה נוספת עם העברת הסמכות בנושא לבתי משפט אחרים.
נדמה כי בשקלול כולל עולים היתרונות על החסרונות. אולם כדי למקסם את החיוב ולצמצם ככל הניתן את השלילה, שומה על כל הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת, לערוך חשבון נפש ולהשקיע מחשבה בדרכים למזעור החסרונות. הניסיון הרב אשר נצבר בשטח בעשר השנים הראשונות ליישום החוק, מאפשר הסקת מסקנות ולקחים העשויים לתרום לשיפורים ניכרים. הצעדים המתבקשים הם מגוונים:
• ראשית, מן הראוי לבדוק דרכים לפישוט חלק מהתהליכים שהסתרבלו והסתבכו במשך הזמן. בתחומים מסוימים נערכים המכרזים על פי נהלים קבועים, מסובכים ובלתי גמישים בעליל, ואשר לא תמיד מתאימים ל"מטריה" של אותו מכרז. יש לקחת בחשבון כי לא כל מכרז מחייב הפקת ספרים וחוברות עבות כרס על פי שבלונה קשיחה זאת או אחרת, ולא כל נוהל, יהיה נפוץ ככל שיהיה, הוא בגדר תורה מסיני אשר אין לסטות ממנו.
• שנית, יש לבדוק אם אין מקום להגמיש או לשנות את הקריטריונים המאפשרים פטור ממכרז. לא אחת ההשקעה בהליך המכרז (כסף וזמן) אינה פרופורציונית כלל ועיקר ביחס לנשוא המכרז.
• שלישית, יש לבחון מחדש את תקפותם של תקדימים על פיהם נפסלו הצעות על "קוצו של יוד". הדוגמה המובהקת לכך (אך לא היחידה), היא נושא הערבויות הבנקאיות אותן על המציעים להפקיד. העיסוק הרב בדקויות של ערבויות בנקאיות חרג מזמן מכל פרופורציה, כאשר עניין זה כמעט והתפתח לענף משפטי שלם המצריך מומחיות בפני עצמו. גם התוצאות של הדקדקנות המופרזת בעניינים אלה לעיתים אבסורדיות. למשל המקרה (האמיתי !) של בית התוכנה אשר הצעתו נפסלה (אומנם במקרה זה על ידי וועדת המכרזים - ולא על ידי בית המשפט), רק משום שפקיד הבנק הקליד כמספר המכרז בכותרת כתב הערבות "1012001" ולא "10/2001".
• רביעית, יש לשקול מחדש את זכות הקיום של שלב המשא ומתן במסגרת מכרז, נושא המעורר סוגיות לא פשוטות. השאלות מהן גבולות המשא ומתן האפשרי, עם מי מהמציעים מותר לקיימו, באיזה שלבים ניתן לקיימו, מתי לא ניתן לקיימו וכיו"ב, הן מדע בפני עצמו, והתשובות לרוב שאלות אלה לגמרי אינן מובנות מאליהן. אין ספק כי קיום הליך של מו"מ סותר חזיתית את הרעיון המרכזי העומד בבסיס שיטת המכרז, ושני אלה אינם יכולים בשום אופן לדור בשלום בכפיפה אחת. הפתרונות אותם מספק הדין לסתירה מובנית זו הם "עקומים" למדי ולעניות דעתי חסרונותיהם עולים על יתרונותיהם. לא זו אף זאת, ספק רב אם עורך המכרז בכלל "מרוויח" מעצם היכולת לקיים מו"מ, שכן ברוב המקרים המציעים שומרים מראש על שוליים אותם יורידו בשלב המו"מ, בעוד שלו היה זה מכרז ללא מו"מ, היו מציעים מראש את מחיריהם הסופיים. אני, כרבים אחרים, סבור כי נדרש בעניין זה פתרון דרסטי, והוא לבטל כליל את האפשרות למו"מ בתחום המכרזים.
• חמישית, שלא כבמכרזים "פשוטים" בהם הקריטריון היחיד להערכת ההצעה הוא המחיר, במכרזים מורכבים נקבעות אמות מידה המשמשות להערכת ההצעות המוגשות, ניקודן וקביעת ההצעה הזוכה. בדין הקיים לרבות בתקדימים המשפטיים בנקודה זו, קיימת אי בהירות בקשר להיקף החובה המוטלת על בעל המכרז לפרסם את אמות המידה מראש בעת פרסום המכרז. האם יוצא עורך המכרז ידי חובתו בפרסום היחס "עלות/איכות (תועלת)", או שמא החובה כוללת גם את הפרסום מראש של המשקלות של כל הפרמטרים ומרכיבי ה"איכות". מן הראוי כי נושא חשוב זה ייקבע על ידי המחוקק בצורה הברורה ביותר. לטעמי נכון יהיה להטיל על עורך המכרז חובה לשקיפות מלאה, דהיינו, לחייבו לפרסם מראש בפומבי גם את כל המשקלות. זכותו של כל משתתף לדעת את כל הפרמטרים מראש, כדי שיהא ביכולתו להציע את ההצעה הטובה ביותר מבחינתו.
• שישית, יש לשאוף לצמצום הכמות הבלתי נסבלת של מכרזים אשר נדונים במערכת המשפטית. במקרים רבים בהם הליכי המכרז מגיעים לדיון בבית המשפט, נגרמים נזקים כבדים ובלתי הפיכים עקב ביטול המכרז על ידי בית המשפט, או עקב הקפאת ביצועו עד להכרעה השיפוטית. זכורים, ולא לטוב, מכרזי עיבודי השכר הממשלתיים, תעודת הזהות ה"חכמה" ועוד פרויקטים למכביר. על המערכת כולה לחפש ולפתח אמצעים מקוריים אשר יאפשרו פתרונות יצירתיים וימנעו ככל הניתן ביטולים או דחיות של פרויקטים חיוניים. בין היתר שומה על בתי המשפט להרבות בהטלת הוצאות בסכומים משמעותיים על משתתף במכרז המערער על תוצאות מכרז ללא שמלכתחילה היו באמתחתו נימוקים כבדי משקל. במקרים אלה רצוי כי לבתי המשפט תהיה סמכות מפורשת ומפורטת לפצות את עורך המכרז גם על נזקים אשר נגרמו לו עקב הדחייה והשיהוי בביצוע הפרויקט נשוא המכרז.
• שביעית, עד היום הסעד המבוקש לו עותרים הפונים לערכאות דבר שבשגרה, הוא בתחום צווי המניעה לסוגיהם, זאת מתוך מגמה להשיג את שינוי החלטות וועדת המכרזים או את פסילת המכרז. למרות קיום מפורש בדין של סעד הפיצויים הכספיים, כמעט ואין לו דורש. אי הפופולריות של סעד זה נובעת לפחות משני גורמים. הראשון, רצון העותרים לצאת עם כל תאוותם בידם, לקבל לידיהם את ביצוע הפרוייקט בכל מחיר ו"להראות" לעורך המכרז ולמתחרים האחרים בענף. והשני, הקושי והמורכבות הכרוכים בעריכת חישוב הפיצוי המבוקש. הואיל ומדובר בסעד צעיר יחסית, אך טבעי הוא שעדיין לא נוצרו הנוסחאות לחישובו, וזאת בניגוד לענפי משפט מסורתיים כדוגמת נזיקין וחוזים. יש לקוות ולצפות כי בשנים הקרובות יתפתח נושא סעד הפיצויים בתחום הסכסוכים אשר מקורם במכרזים. טוב יעשו עורכי הדין אם ירבו לעתור לפיצויים באותם מקרים, והם רבים, בהם סעד זה אכן מתאים לנסיבות המחלוקת. לפתח כל העוסקים במלאכה, המחוקק, השופט, הפרקליט ואיש האקדמיה, ניצב כיום אתגר מרתק של יצירת כללים, עקרונות, קווים מנחים ופורמולות לחישוב הפיצויים בתובענות שעילתם מכרז. זהו שדה שטרם נחרש הטומן פוטנציאל רב למקוריות, יצירתיות וחדשנות.
הוראות החוק חלות כיום על המדינה, על חברות ממשלתיות, על קופות החולים ועל רשויות וגופים ציבוריים, ממשלתיים ועי רוני ים נוספים. החוק עוסק בעיקר בעקרונות ובקווים המנחים, כאשר פרטי היישום של אלה מצויים בתקנות אשר הותקנו מכוח החוק בשנת 1993 ובשנים שלאחר מכן. סעיף 2 לחוק קובע את הרעיון המרכזי לפיו לא יתקשרו הגופים האמורים "בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו". החוק אומנם חל גם על מכירות אותן מבצעים הגופים הכפופים לו, אולם רשימה זו תתמקד בעסקות רכש בכלל, ובמכרזים לביצוע פרוייקטים בתחום המחשוב וההיי טק בפרט.
היעדים העיקריים של החוק מצויים בשלושה מישורים: ראשית, השגת חיסכון כספי למדינה ולגופים הרוכשים הנוספים, זאת מתוך הנחה כי הגברת התחרות תגרום בהכרח להוזלת מחירים. שנית, מתן הזדמנות שווה לכל המציעים הפוטנציאליים בתחום נשוא המכרז להגיש הצעות. ושלישית, הגברת הפיקוח, הבקרה והשקיפות של תהליכי הרכש במגמה לצמצם את מרווח האפשרויות למעשי שחיתות.
ב-15 השנים האחרונות חל שינוי דרמטי נוסף בתחום המכרזים, והוא העברה הדרגתית של הסמכות לדון בענייני המכרזים מהערכאה העליונה - בג"צ, לערכאות אחרות. תחילת התהליך בהעברה יזומה של בג"צ באמצעות החלטותיו ותקדימיו לבתי המשפט הרגילים (מחוזי ואף שלום), וסיומו בחקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס 2000. כיום הרוב המכריע של המחלוקות בנושא מכרזים נדון בפני שופטים מחוזיים ספציפיים אשר הוסמכו לכך והמכהנים בבתי משפט מנהליים המצויים במסגרת בתי המשפט המחוזיים. ועדיין, עניינים בעלי חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדים, יכולים בתנאים מסוימים להיות מובאים להכרעת בג"צ. חידוש נוסף אשר נכלל בחוק זה הוא קביעה מפורשת של אפשרות לתביעת פיצויים שעילתם במכרז לא תקין.
אין ספק כי יישום חוק חובת המכרזים אכן תורם בכל שלושת היעדים שהוזכרו לעיל, דהיינו, בתחום השקיפות וצמצום אפשרויות השחיתות, בתחום שוויון ההזדמנויות וביסוס זכות חופש העיסוק, ובתחום הורדת המחירים של הטובין והשירותים הנרכשים בדרך של מכרז.
ואולם יחד עם היתרונות, נלוות ליישום החוק גם תוצאות הרבה פחות רצויות כאשר העיקריות שבהן: מחד, ייקור תהליך הרכש, סרבולו והתמשכותו, וזאת הן מבחינת הרוכש עליו להשקיע משאבים רבים בהכנת מכרזי המכרז וניהולו, והן מצד המציעים עליהם להשקיע משאבים רבים בהכנת הצעותיהם (כאשר לפחות מנקודת מבטם של המציעים שלא זכו, מדובר בהשקעה אשר יורדת לטמיון). ומאידך, ריבוי משמעותי במספר ההתכתשויות המשפטיות אשר בצד עלותן הגבוהה לכל המעורבים, גורמות לדחיות, הקפאות ולעתים אף ביטולים של פרויקטים, חלקם דחופים ובעלי חשיבות לאומית. המציאות הבלתי בריאה בעליל היא שדווקא מקרה בו אין ערעור כלשהו בבתי המשפט המנהליים על תוצאות המכרז - הוא היוצא דופן. כמעט כל ועדת מכרזים מוצאת עצמה לא אחת בדיונים משפטיים כאלה או אחרים. ייאמר כי '"מכת" ריבוי הפניות לערכאות החלה כבר בתקופה בה כל הדיונים בנושא המכרזים נערכו בפני שופטי בית המשפט העליון ביושבו כבג"צ, ואולם היא קבלה תאוצה נוספת עם העברת הסמכות בנושא לבתי משפט אחרים.
נדמה כי בשקלול כולל עולים היתרונות על החסרונות. אולם כדי למקסם את החיוב ולצמצם ככל הניתן את השלילה, שומה על כל הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת, לערוך חשבון נפש ולהשקיע מחשבה בדרכים למזעור החסרונות. הניסיון הרב אשר נצבר בשטח בעשר השנים הראשונות ליישום החוק, מאפשר הסקת מסקנות ולקחים העשויים לתרום לשיפורים ניכרים. הצעדים המתבקשים הם מגוונים:
• ראשית, מן הראוי לבדוק דרכים לפישוט חלק מהתהליכים שהסתרבלו והסתבכו במשך הזמן. בתחומים מסוימים נערכים המכרזים על פי נהלים קבועים, מסובכים ובלתי גמישים בעליל, ואשר לא תמיד מתאימים ל"מטריה" של אותו מכרז. יש לקחת בחשבון כי לא כל מכרז מחייב הפקת ספרים וחוברות עבות כרס על פי שבלונה קשיחה זאת או אחרת, ולא כל נוהל, יהיה נפוץ ככל שיהיה, הוא בגדר תורה מסיני אשר אין לסטות ממנו.
• שנית, יש לבדוק אם אין מקום להגמיש או לשנות את הקריטריונים המאפשרים פטור ממכרז. לא אחת ההשקעה בהליך המכרז (כסף וזמן) אינה פרופורציונית כלל ועיקר ביחס לנשוא המכרז.
• שלישית, יש לבחון מחדש את תקפותם של תקדימים על פיהם נפסלו הצעות על "קוצו של יוד". הדוגמה המובהקת לכך (אך לא היחידה), היא נושא הערבויות הבנקאיות אותן על המציעים להפקיד. העיסוק הרב בדקויות של ערבויות בנקאיות חרג מזמן מכל פרופורציה, כאשר עניין זה כמעט והתפתח לענף משפטי שלם המצריך מומחיות בפני עצמו. גם התוצאות של הדקדקנות המופרזת בעניינים אלה לעיתים אבסורדיות. למשל המקרה (האמיתי !) של בית התוכנה אשר הצעתו נפסלה (אומנם במקרה זה על ידי וועדת המכרזים - ולא על ידי בית המשפט), רק משום שפקיד הבנק הקליד כמספר המכרז בכותרת כתב הערבות "1012001" ולא "10/2001".
• רביעית, יש לשקול מחדש את זכות הקיום של שלב המשא ומתן במסגרת מכרז, נושא המעורר סוגיות לא פשוטות. השאלות מהן גבולות המשא ומתן האפשרי, עם מי מהמציעים מותר לקיימו, באיזה שלבים ניתן לקיימו, מתי לא ניתן לקיימו וכיו"ב, הן מדע בפני עצמו, והתשובות לרוב שאלות אלה לגמרי אינן מובנות מאליהן. אין ספק כי קיום הליך של מו"מ סותר חזיתית את הרעיון המרכזי העומד בבסיס שיטת המכרז, ושני אלה אינם יכולים בשום אופן לדור בשלום בכפיפה אחת. הפתרונות אותם מספק הדין לסתירה מובנית זו הם "עקומים" למדי ולעניות דעתי חסרונותיהם עולים על יתרונותיהם. לא זו אף זאת, ספק רב אם עורך המכרז בכלל "מרוויח" מעצם היכולת לקיים מו"מ, שכן ברוב המקרים המציעים שומרים מראש על שוליים אותם יורידו בשלב המו"מ, בעוד שלו היה זה מכרז ללא מו"מ, היו מציעים מראש את מחיריהם הסופיים. אני, כרבים אחרים, סבור כי נדרש בעניין זה פתרון דרסטי, והוא לבטל כליל את האפשרות למו"מ בתחום המכרזים.
• חמישית, שלא כבמכרזים "פשוטים" בהם הקריטריון היחיד להערכת ההצעה הוא המחיר, במכרזים מורכבים נקבעות אמות מידה המשמשות להערכת ההצעות המוגשות, ניקודן וקביעת ההצעה הזוכה. בדין הקיים לרבות בתקדימים המשפטיים בנקודה זו, קיימת אי בהירות בקשר להיקף החובה המוטלת על בעל המכרז לפרסם את אמות המידה מראש בעת פרסום המכרז. האם יוצא עורך המכרז ידי חובתו בפרסום היחס "עלות/איכות (תועלת)", או שמא החובה כוללת גם את הפרסום מראש של המשקלות של כל הפרמטרים ומרכיבי ה"איכות". מן הראוי כי נושא חשוב זה ייקבע על ידי המחוקק בצורה הברורה ביותר. לטעמי נכון יהיה להטיל על עורך המכרז חובה לשקיפות מלאה, דהיינו, לחייבו לפרסם מראש בפומבי גם את כל המשקלות. זכותו של כל משתתף לדעת את כל הפרמטרים מראש, כדי שיהא ביכולתו להציע את ההצעה הטובה ביותר מבחינתו.
• שישית, יש לשאוף לצמצום הכמות הבלתי נסבלת של מכרזים אשר נדונים במערכת המשפטית. במקרים רבים בהם הליכי המכרז מגיעים לדיון בבית המשפט, נגרמים נזקים כבדים ובלתי הפיכים עקב ביטול המכרז על ידי בית המשפט, או עקב הקפאת ביצועו עד להכרעה השיפוטית. זכורים, ולא לטוב, מכרזי עיבודי השכר הממשלתיים, תעודת הזהות ה"חכמה" ועוד פרויקטים למכביר. על המערכת כולה לחפש ולפתח אמצעים מקוריים אשר יאפשרו פתרונות יצירתיים וימנעו ככל הניתן ביטולים או דחיות של פרויקטים חיוניים. בין היתר שומה על בתי המשפט להרבות בהטלת הוצאות בסכומים משמעותיים על משתתף במכרז המערער על תוצאות מכרז ללא שמלכתחילה היו באמתחתו נימוקים כבדי משקל. במקרים אלה רצוי כי לבתי המשפט תהיה סמכות מפורשת ומפורטת לפצות את עורך המכרז גם על נזקים אשר נגרמו לו עקב הדחייה והשיהוי בביצוע הפרויקט נשוא המכרז.
• שביעית, עד היום הסעד המבוקש לו עותרים הפונים לערכאות דבר שבשגרה, הוא בתחום צווי המניעה לסוגיהם, זאת מתוך מגמה להשיג את שינוי החלטות וועדת המכרזים או את פסילת המכרז. למרות קיום מפורש בדין של סעד הפיצויים הכספיים, כמעט ואין לו דורש. אי הפופולריות של סעד זה נובעת לפחות משני גורמים. הראשון, רצון העותרים לצאת עם כל תאוותם בידם, לקבל לידיהם את ביצוע הפרוייקט בכל מחיר ו"להראות" לעורך המכרז ולמתחרים האחרים בענף. והשני, הקושי והמורכבות הכרוכים בעריכת חישוב הפיצוי המבוקש. הואיל ומדובר בסעד צעיר יחסית, אך טבעי הוא שעדיין לא נוצרו הנוסחאות לחישובו, וזאת בניגוד לענפי משפט מסורתיים כדוגמת נזיקין וחוזים. יש לקוות ולצפות כי בשנים הקרובות יתפתח נושא סעד הפיצויים בתחום הסכסוכים אשר מקורם במכרזים. טוב יעשו עורכי הדין אם ירבו לעתור לפיצויים באותם מקרים, והם רבים, בהם סעד זה אכן מתאים לנסיבות המחלוקת. לפתח כל העוסקים במלאכה, המחוקק, השופט, הפרקליט ואיש האקדמיה, ניצב כיום אתגר מרתק של יצירת כללים, עקרונות, קווים מנחים ופורמולות לחישוב הפיצויים בתובענות שעילתם מכרז. זהו שדה שטרם נחרש הטומן פוטנציאל רב למקוריות, יצירתיות וחדשנות.
גד אופנהיימר, עו"ד
http://www.gad.oppenheimer.co.il
http://www.gad.oppenheimer.co.il
